ואם כבר לבד – אז שיהיה בתנועה

“בהקשר של חיפה הרגשתי שאני אי בודד ורציתי להביא לחיפה דברים שמעניינים אותי, להציע לקהל כאן את מה שיש לי להגיד”

ואם כבר לבד – אז שיהיה בתנועה

העיר התחתית. מה לא אמרו עליה?
שהיא הייתה פאר המנדט הבריטי עם ימאים, מסחר שוקק וגם המון ברים ופאבים תוססים. אחר כך אמרו שאין מה לחפש שם – רק סמים וזונות נשארו. והיום היא שיא החדשנות בתחום הקולינריה וחיי הלילה. כל אותה העת ממשיכים המשרדים והעסקים בה לפעול בלא מפריע.

אבל על מה אתם חושבים כשאתם מתהלכים בה?
מה אומר לכם צמד המילים ‘תנועה אורבנית’? לפי אילית מרום, אמנית פרפורמנס ורקדנית, תנועה אורבנית היא כל הדברים שקורים לכם כשאתם נמצאים במרחב מסוים. החוויות שאתם חווים, הצורה שאתם נעים ומה שהחושים שלכם תופסים. בחודש יולי הקרוב היא מתכוונת להפיק פסטיבל שכל כולו מתעסק בתנועה אורבנית. הפסטיבל יתמקד באזור העיר התחתית ולא במקרה. תפסנו אותה לשיחה כדי לגלות מדוע.

על מה הפסטיבל?
הפסטיבל מאגד בתוכו מחול, תאטרון, וידאו ארט ופרפורמנס. הוא ייערך ברחוב הנמל ויתמקד סביב תנועה. הוא יהיה יומיים, רביעי-חמישי, בתאריכים 4-5.7.18 משעות אחה”צ עד שעות הלילה. בכל ערב יהיו אירועים שונים ומגוונים. בין האמנים שיופיעו יהיו אמנים מקומיים מהעיר ומהאזור כמו ליטל בן חורין, קהילות מקומיות של מחול כמו ‘רקדני הפריסטייל של הצפון’, רקדנים מ’הסדנה למחול בחיפה’. גם שחקני ‘החיפאית’ (קבוצת התאטרון הצעירה של תאטרון חיפה) ישתתפו בפסטיבל. בין האמנים והקבוצות שמחוץ לחיפה ‘תנועה ציבורית’ יעשו מופע בכורה למיצג חדש שלהם “חילוץ”. אנסמבל ‘כעת’ של גברים חרדים ממרכז ‘בין שמיים לארץ’ בירושלים יציגו קטע מתהלך ברחוב בהשתתפות הקהל. הסמטה הקטנה בין רח’ פלמר לנמל תיהפך לרגע לפיאצה איטלקית עם אנה ארונוב שתבצע מופע ברוח הפסטיבל ותעביר סדנת ריקוד לזוגות. בנוסף יהיה גם שיתוף פעולה עם קולקטיב UNFAIR מאמסטרדם שיציג וידיאו שיוקרן ללא מסך על בניין בטכניקה מיוחדת.

הדגש שלי בפסטיבל הוא לאכלס מרחב, להתערב בו ושההתרחשות תהיה משהו שפחות מסתכלים עליו באופן פסיבי ויותר משתתפים בו באופן אקטיבי בדינמיקה, זרימה ואינטראקטיביות. מצד אחד יש פרט שהוא יותר אינטימי למתבונן ומצד שני יש אפשרות גם להסתכל על התמונה הכוללת הגדולה. מעין זום אין-זום אאוט. דגש נוסף הוא על רב גוניות. זהו לא פסטיבל נישתי.

מה הביא אותך ליצור ולהפיק את הפסטיבל?
אני חיפאית במקור ומגיעה מתחום המחול/תאטרון/פרפורמנס והרעיון הוא החיבור האישי שלי לעיר דרך התנועה ורצון להוציא את הפוטנציאל שטמון כאן באזור של העיר התחתית כמו גם הרצון לקרב אנשים אל התחום. לא רק ללכת לתאטרון או למופע מחול, לשבת בחושך ולצפות אלא להוציא את הדברים למרחב הציבורי ושיהיו נגישים וקרובים יותר. האובססיה האישית שלי היא לראות תנועה בכל דבר כמשהו שהוא מחבר וחושף. גרתי בהולנד כעשור וחזרתי לישראל, לחיפה, לפני שנתיים. רוב ההשראות לפסטיבל הגיעו מאירועים בעולם למרות שאני יודעת שפסטיבל עכו לתאטרון אחר ופסטיבל בת ים לתאטרון רחוב מדברים על דברים דומים. במהלך התקופה שהתגוררתי בהולנד ביקרתי יחד עם בן זוגי בחיפה במסגרת ביקורי מולדת והתאהבנו באזור העיר התחתית. כשתכננו את המעבר לארץ היה לנו ברור שנתגורר שם. ההתחלה והבנייה של הפסטיבל היו ללכת, לצלם בכל מיני שעות של היום, לעשות המון התבוננות.

החיבור עם מנהלת עיר תחתית התחיל בעקבות עבודה שעשיתי עם תאטרון חיפה מזווית של ניהול אמנותי. אני בעצמי יוצרת ובהקשר של חיפה הרגשתי שאני אי בודד ורציתי להביא לחיפה דברים שמעניינים אותי ולהציע לקהל את מה שיש לי להגיד. בן זוגי, אדם ניליסן, הוא הולנדי-ישראלי, אמן ויזואלי ואחד מהמארגנים של קולקטיב UNFAIR וביחד יצרנו סדרה של תאטרון-מחול שנקראה בלנדר. הצלחנו להביא דברים שרצינו לראות בעצמנו לעיר. בתור יוצרת, ככל שאני מתבגרת ומתפתחת מקצועית, אני מבינה שיש לי אחריות אתית ופוליטית לעבוד במסגרות שהולכות עם חיבור של אנשים ליצירה שלי. זה מעבר ל ‘עשיתי עבודת אמנות טובה, בואו תראו אותה’. זה נוגע לאנשים והחוויה הגופנית שלהם. הרבה אנשים הם מאוד אוטומטיים או עצורים עם הגוף. זה לא רק לשחרר את הגוף במובן הקלישאתי של המילה כמו להתפשט אלא ממקום של איזה כסא נוח לי, איזה קפה טעים לי. מדובר על לחוות את העולם מבחינה חישתית, פיזית. אלו הדברים שהובילו אותי ליצירת פסטיבל, אבל גם מעבר לכך, לקשר בין אמנים, לתווך בינם לבין הקהל.

האם הפסטיבל היה קרוב למה שראית בעיני רוחך או שלא. מה התחושות, התובנות?
ביום השני בערב הלכתי ברחוב, הייתי קצת יותר נינוחה וראיתי אנשים רוקדים. הם לא היו מהרקדנים שהופיעו אלא מהקהל של המבקרים שבאו לפסטיבל. בין המופעים, בין האזורים, הם פשוט התחילו לרקוד ברחוב. זה הרגע שבו הרגשתי ניצחון. ניצחון בקטע של תנועה, יש לה לגיטימציה בכל מרחב, בכל מקום. ואם בא לי עכשיו לרקוד, אני יכולה להתחיל לרקוד ואף אחד לא יחשוב שזה מוזר. הייתה מין אווירה שהשתלטה על כל הרחובות והסימטאות וגרמה לזה שתנועה לא תהיה רק עמידה וצפייה במופע אלא גם משהו שזז ונוגע. זה הדבר שהכי ריגש והלהיב אותי. אני חושבת שזה נעשה בזכות כל כך הרבה אמנים שבאו והופיעו וכנראה גם עשו משהו מעבר למה שביקשתי מהם לעשות ונרתמו והתלהבו מהאזור המיוחד. זה כולל גם את העסקים וגם את הקהל המגוון שהגיע, אם זה אנשים שבאו במיוחד ואם זה אנשים שהפסטיבל הזה פגש אותם כי זה פסטיבל שהוא בחינם ובחוץ ולא צריך להתכונן אליו. אז לכל הגורמים במרחב היה חלק בזה.

העובדה שהופיעו אמנים והרכבים כל כך מגוונים יצרה התעניינות סביב הפסטיבל. אם זו ‘תנועה ציבורית’ שהחלו לעבוד כבר שבוע לפני הפסטיבל ויצרו סקרנות ושאלות סביב מה שהם עושים ואם זו אנה ארונוב שממש התלהבה מהאזור. המון אנשים גילו נקודות במרחב שבין תחילת רחוב הנמל לבין סוף רחוב הנמל שלא הכירו, וחוו אותן בפעם הראשונה. הייתה מין שוטטות כזו, שזה משהו שהייתי לוקחת גם הלאה, לשנה הבאה. אני מרגישה שלפסטיבל היה אפקט על המקום, המרחב. היו דברים בקנה מידה שונה – מצד אחד סולו של בחורה שרוקדת ברגליים יחפות ומצד שני בניין בגובה של 30 מטר שהוקרן עליו וידאו של הרכבי מחול ושניהם עבדו, השתלבו. ראיתי כמה שיתופי פעולה יכולים לעבוד, ליצור פרויקטים מגניבים וחדשניים. הייתי רוצה בשנה הבאה להזמין אנשים שמעוניינים בשיתופי פעולה וגם מחוץ לקופסא – שילובים לא שגרתיים.


לראש הכתבה