האמנות החיפאית – תבנית נוף מולדתה

“איך אפשר לפעול כאן בנוף הזה? פירמידה יושבת על גבול שכונת “הדר” ומשקיפה על העיר התחתית, הרכבת, הנמל, רחוב הבנקים, המפעלים האדירים, ממגורות דגון. איך לא תסתגר באמנות היפה בגלריה ואיך לא תשכח שיש גם בני-אדם שחיים כאן?”

| מאת: נעמה סובול

האמנות החיפאית – תבנית נוף מולדתה

למרכז האמנות פירמידה היושב בואדי סאליב, יש היסטוריה ארוכה. הוא נוסד על ידי עמותת אמנים ותיקים חיפאים באותו השם בשנת 1992. האמנים הם: אברהם אילת, יהודה יציב, יעקב דורצ’ין, ישראל ורטמן ומורל דרפלר ז”ל. אליהם הצטרפו אמנים צעירים וכולם ביחד עבדו על שיפוץ המבנה שניתן להם על ידי ראש העירייה, דאז אריה גוראל. המבנה שהיה בית ספר יסודי נטוש שינה את ייעודו והחל לפעול שנתיים לאחר מכן כשהתערוכות והאירועים בו משכו אמנים בעלי שם בינלאומי. בתחילת שנות האלפיים נזנח המקום ולא התקיימה בו פעילות של ממש.

בסוף שנת 2017 מונתה גליה בר אור כאוצרת ראשית של הפירמידה. בר אור ניהלה במשך כשלושים שנה את המשכן לאמנות בעין חרוד. בר אור, מקיבוץ עין חרוד מאוחד, היא בעלת תואר דוקטור בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות מאוניברסיטת תל אביב, אצרה תערוכות רבות בארץ ובעולם, ניהלה אירועי תרבות וביאנלות, ופירסמה מאמרים וקטלוגים רבים. היא ללא ספק מינוי מעניין ומבטיח וכמי שעשתה מהפכה במשכן לאמנות בעין חרוד וגרמה למרכז לשים לב לפריפריה, היא מגיעה מנקודת מבט שונה ולא שגרתית. נפגשנו איתה לראיון על עבודתה בפירמידה.

 

מה הביא אותך למרכז פירמידה?

בהזמנה לפעול בפירמידה כמרכז לאמנות עכשווית יש אתגר בלתי רגיל. ההחלטה לא קלה כי המקום עבר הרבה. המרכז נמצא בשכונת ואדי סאליב – השכבות של ההתנסות ההיסטורית, החברתית, האנושית מהדהדות בה וגם ההווה לא פשוט כי הנוף הבנוי והסביבה האנושית הולכים ומשתנים בקצב מואץ ויש לכך מחיר. במקומות כאלה מתחדדת השאלה, מה התפקיד של אמנות או אדריכלות במצבים של חוסר רציפות ושינוי וזה מה הביא אותי לכאן:  האפשרות להתמודד עם השאלה מה מקומה של פירמידה כמרחב ציבורי. האם התפקיד של אמניות/נים, ואדריכליות/ים ומוזאון בסביבות של התחדשות עירונית הוא “לסתום” זיכרון או שיש להם דרכים משלהם לפתוח ערוצי זיכרון? זו שאלה דחופה כאן כי אין כמו חיפה, וזו לא סתם אמירה. חיפה היא עיר של פוטנציאל אדיר וזיכרון מורכב, קשה אבל גם מעצים בהקשר של סולידריות ואורבניות מסוג אחר. איך אפשר לפעול כאן בנוף הזה? פירמידה יושבת על גבול שכונת “הדר” ומשקיפה על העיר התחתית, הרכבת, הנמל, רחוב הבנקים, המפעלים האדירים, ממגורות דגון. איך לא תסתגר באמנות היפה בגלריה ואיך לא תשכח שיש גם בני-אדם שחיים כאן? זהו אתגר מרתק.

חיפה היא פוטנציאל של מרכז שמבחינות מסוימות הוחמץ אך הפוטנציאל קיים. הזיכרון של הטמפלרים והבהאיים מאוד דומיננטי אבל ההיבטים הנוספים, שהם זיכרון מעצים ומעורר השראה – היבט זה פחות “מושקע” בחיפה והוא טמון בחלקו הגדול כמו מתחת לפני הקרקע.

האם את רוצה לשנות מהותית את המקום או לשמר ממנו כמה שיותר?

במבנה של פירמידה שימרה קבוצת ת”ו הרבה מאוד ממה שהיה במקור בית ספר אחיעזר. בתכנון הדגישה הקבוצה את הקשר של המבנה לסביבה ויצקה בו תשומת-לב רבה לפרטים, כבוד למרחב, תנועה בין המפלסים וחום אנושי. נראה לי שניתן לפעול בצורה מאוד מעניינת בבניין הזה על המרפסות שלו שגולשות זו לזו, המסדרונות וחללי הביניים וליצור חוויה מורכבת לחיים בו ולקהל. הכוונה היא לשמר כמה שיותר מהמקום בהקשר זה של המבנה אבל גם בהקשר של הזיכרון המורכב – כמקום מפגש, “פורום”, המשתף פעולה ומכוון לא רק לעבר והווה אלא גם לעתיד.

פירמידה חיפה

בסטודיו של יובל פייגלין

האם מבחינתך חיפה נחשבת פריפריה בדומה לעין חרוד והאם יש בכלל דבר כזה – פריפריה באמנות?

המושג עצמו, פריפריה, כידוע, לקוח מהשפה היוונית, ומשמעותו, פני שטח היקפיים, זאת אומרת, פריפריה היא מה שמחוץ למרכז, מה שלא מתקיים במוקד. אבל פריפריה יכולה להתקיים גם במרכז והפוך והשאלה היא גם, מה הפוטנציאל. כשמדובר בחיפה, כבר במאה ה-19 חיפה נתפסה כהבטחה אדירה, כנקודת מוקד לרשת אוניברסלית שממנה מגיעים לכל מקום. היא היתה עיר העתיד, עיר המפגש הנכון בין מזרח ומערב, היא היתה העיר האוטופית של הרצל באלט-נוילנד כשעל תל-אביב עדיין לא חשבו. חיפה סימלה פוטנציאל של תנועה אנושית, ידע, כלכלה  בין-יבשתית. היא היתה חיפה האדומה, עיר הסולידריות בין ערבים ליהודים. חיפה היא פוטנציאל של מרכז שמבחינות מסוימות הוחמץ אך הפוטנציאל קיים. הזיכרון של הטמפלרים והבהאיים מאוד דומיננטי אבל ההיבטים הנוספים, שהם זיכרון מעצים ומעורר השראה – היבט זה פחות “מושקע” בחיפה והוא טמון בחלקו הגדול כמו מתחת לפני הקרקע.

אנחנו עוסקים באמנות ואמנות טובה דווקא במקומות האלה של מה שטמון מתחת לפני הקרקע, ועל זאת דיברנו כבר בהתחלה. עין חרוד גם היא היתה סוג של פוטנציאל אוטופי (כמו שעלה אצל עמוס קינן בספרו “הדרך לעין חרוד”) וגם שם, במשכן לאמנות עין חרוד, השאלה היתה איך מתמודדים  עם הקשר ולא רק מסתגרים בגלריה.

מה החזון שלך לפירמידה מבחינה אמנותית ומבחינה אורבנית וחברתית?

האירוע “רציף-פירמידה” שהתקיים בחודש יולי, בהפקתי ובאוצרותי, שיקף במידה רבה את התפיסה כפי שתיארתי אותה כאן. התצוגה התמקדה בשלושה אתרים: המוזיאון בממגורות דגון (שאיש מחברי החיפאים אוהבי האמנות וההיסטוריה לא ביקר בו מעולם עד אז), מוזיאון הרכבת ופירמידה – שלושתם נחשפו לקהל הרחב במלוא עושרם כולל עבודות אמנים שהוצבו בהם. האירוע “בתים מבפנים” התקיים גם הוא באותו סופשבוע והתמקד בעשרות מבנים ואתרים באזור (ומספר “לוויינים” אדריכליים מחוץ לו) בהפעלה של מתנדבים, אירועים ומופעים.

פירמידה חיפה

פירמידה מארחת: האוצרות של מוזיאון תל אביב לאמנות – טל לניר, סופיה בארי ונועה רוזנברג, באו לבקר בפירמידה בשבוע שעבר וגליה בר אור קיבלה את פניהן

 

 

לראש הכתבה